HORA FOR HOLDERS

המניפסט

 

אני רוצה להקיא מכל הדימויים, היפר דימויים שאני מקבלת מכל עבר בכל רגע נתון, בפייסבוק במציאות, בכל איזור, בכל מפגש. הדימויים של כולם, שאני חלק בלתי נפרד מהם, ההאדרה של העצמי הזה, הליקוק, הלרצות, הלהאדיר את האגו, א-טימות, א-דימוי. נמאס. אני רוצה להקיא מעצמי, מהסביבה, מהאומנות, מהתמונות, מהמבט, מהגוף המופיע.

 

היפר היפר היפר 

 

התחושה היומיומית היא שאנחנו כל הזמן מרצים את האחר, מרצים את האחר, וזה חודר גם לאומנות. הלרצות הזה את הצופים, את המתבוננים, את המחפשים. לספק. הייתה תקופה שבה התרחקנו מהצורך בסיפוק הזה, אבל עכשיו הוא חי בכל רגע נתון. הפכנו כולנו, כצופים וכמופיעים, ביום-יום ובבמה, למחפשי ומספקי דימויים שיופיעו ברגע הנכון, באירוע הנכון ובעוצמה הנכונה. אנחנו הופכים לעבדים לצורך לספק את ההמתנה לדימוי, שיגיע כבר, שיתיישב במקום הנכון וירגיע את הצופה והמופיע, יספק להם ביטחון ומנוחה - הדימוי כאן מולך, אפשר לגעת בו לתפוס אותו, הוא יפה, עצום, מהודר. הוא נראה.

 

כולנו עמוסים ונעמסים/נאנסים על ידי אלפי חיבורים, קישורים, דימויים, כל יום, כל הזמן. אך אולי ניתן לנצל את האנרגיה המסחררת הזאת כדי להגיע למקום אחר, ולא רק כדי להישאר מול הרפלקסיה הידועה מראש הזאתי. אני מול הדימוי ובחזרה. הרפלקסיה המובנת הזאת. הברורה מאליה. הנותנת. המקבלת. המרצה. המספקת. הכמו דורכת במקום. דורכת על עצמה. דורכת על כולם. ובכל זאת ריקה ורחוקה. או קרובה מדי. נגועה מדי? מרצה מדי? מלוקקת.

 

 למה אנחנו רוצים לשלוט במה שייחרט בתודעה של האחר בצורה מוחלטת? אולי אפשר להפסיק להיות נותני השירות? לרצות מראש? אולי מספיק לרדוף אחר הנראות המגרה את המתבונן, מספיק להדהים ולכוון לחריטה בתודעה של האחר רק מונחים של סקסית, מגרה, מדהימה, דימויית. לחפש אחר דרך אחרת שלא מצמצמת עוד יותר את המפגש שלנו עם המציאות, עם האומנות ועם הבמה.

 

אבל איך אפשר בכלל להיות אדישים לצופים בנו? לאלפי המתבוננים בעמוד שלי ובחיי? להיות אדישה להם, לא להופיע את עצמי במיטבי, לא לערוך, לא לאפר, לא ללקק, לא להציע את עצמי להמון?

 

האם זו הדרך היחידה לשרוד? או שמא זו הדרך לתהילה? הנראות הבלתי פוסקת הזאת, זאת הדרך להכרה? לפסגה? לחיים? האם רק הנראות תביא לנראותי? האם הקיום שלנו מצטמצם לתובנות הללו? ושם אנחנו צועדים, דורכים בגאווה? הפנים כבר נראות מותשות, חוזרות על עצמן, חסרות כוח, עייפות, הגוף המופיע כבר אין לו כח לייצר את הדימוי הכובש, גוף חסר אונים - ,The Helpless Body  אבל עדיין, שוב ושוב אנחנו, אנשים ואומנים, ביומיום ובבמה, בתמונות מפוארות, עם איפור, מבט למצלמה, עוד מופע מלא דימויים, עוד, ואם אני רוצה לייצר יצירה שמגיבה, אז אני אגיב באמצעות עשיית אותו הדבר, אהפוך את עצמי ליצור היפר-דימויי מגרה ומושך. מהלך זה הוא בעצם הישארות תחת אותו הקונספט של הדימוי המגרה אך "כאילו" מהכיוון ההפוך. כי זאת הדרך ה"יחידה" כרגע שיש לאותה נראות, הכרה, תשומת לב והדהמה. למה לא לאתגר את המתבוננים, להניע אותם לחשוב אחרת, לא להבין, לא לגעת.

 

לא להבין ולא לגעת.

 

זהו הזמן לבלתי נראה. זמן לבין לבין. למה שמופיע את עצמו בדרכים עקלקלות, בקווים דקים וכמעט בלתי נראים. בואו נוציא לאור את הלא נראה. הבלתי נראה הלא מספק שדורש מאמץ כדי רק להתבונן בו.

 

להיות ולייצר דברים שהם בלתי ניתנים למגע, ואם כן אז ניתנים למגע עדין, תחושות לא מוכרות, מעבר לספירה המוכרת, שניתן/לא ניתן להבינם, שאי אפשר ללכוד אותם במושג אחד או בכמה מושגים פשוטים, שהם לא מתיישבים במקום אחד, שאין עוד מושג שאפשר להבין אותם תחתיו, שהם מרחפים, מחפשים, בעלי כיוון חדש משלהם. בואו ננסה לפרוץ מבעד לכיפת הדימויים הרחבה שעוטפת אותנו. בואו נחפש אחר הבלתי נראה שלא מתאמץ בשבילי מאחר והוא לא מכוון אליי ולא נוצר למעני, אלא הוא פשוט שם, אדיש לי, מתעלם. מתקיים.

 

הבלתי נראה.

עלינו לבדוק מה יכול להופיע כאשר הגישה לדימוי הנראה תהיה חסומה. חסומה לגמרי. האם אפשר בכלל לחסום גישה לדימויים? זה הזמן לבדוק מה יש מעבר למה שמופיע מולנו. מה יש מעבר לדימוי החושף את עצמו - את גופו במלוא הדרו. לבדוק מה בלתי נראה בגוף שלנו ובמעבר לנו, מה יש מעבר לדימוי המופיע. יש לחפש אחר הנוכחות האחרת, הנוכחות האחרת של הגוף.

 

אולי זהו הרגע שלנו לכסות את הדימויים שמופיעים מולנו ללא הרף. לכסות את הדימויים ולבחון מה מופיע שם כאשר הדימוי יהיה מכוסה, מה יתקיים כאשר הגישה לדימוי תשתנה, מה יכול להתקיים כאשר הגישה לדימוי תתארך. הרי גם הניסיון לייצר עולם ללא דימויים הוא רק בגדר פנטזיה, כיוון, הרי כל דבר בסופו של דבר יהיה דימוי, אבל לחתור אחרי דימוי שלא עסוק בלהיות דימוי, שלא עסוק בלהיות דימוי מוצלח, אלא לשנות את הדרך, להאריך את הדרך.

אולי רק בעצם הניסיון לברוח מהדימוי יאפשר לנו לא לגעת בו אף פעם, להתרחק ממנו, ולפתוח עולם מושגים חדש.

 

יש שם כל כך הרבה בלא נראה הזה, זה מקום שאי אפשר להגדיר אותו, להבין אותו, זה מקום כל כך מורכב, שצריך פשוט לגשת אליו, והוא שייך לנו, הוא חלק מאיתנו, הנוכחות שלנו, ההד, השארית.

 

איך אפשר לתת כוח למבט מחדש?

 

מסך המחשב

 

אנחנו חווים את הקיום בתוך המסך דרך המבט ודרך קצות אצבעותנו. הקצה הזה של האצבעות, אלו התחושות שלנו, הרגישות. זוהי הגישה לאלפי הדימויים. הקצה והמבט. אולי אפשר לנצל את האנרגיה המטורפת הזאת של הקישורים חסרי הכיוון ומלאי כל הכיוונים אשר נוצרים בעולם השטוח ומלא הרבדים שאנחנו חיים בו (המסך)  במבטנו ובקצות אצבעותנו, אולי ננסה לנצל את הסחרור הזה של הלינקים האינסופיים במימד השטוח שלפנינו, לנצל את זה כדי לבדוק קשר אחר שלי מול הדבר, שלי מול האחר, שלי מול הדימוי (!), מול הגוף, מול הלא ניתן להמשגה והלא ניתן לצמצום רק לחושי. איזה חושים חדשים נולדו עכשיו מול הדימויים במימד השטוח? לחתור למעבר למתקבל על הדעת, כלומר לחתור אל מה שלא ניתן להבין.

זוהי הצעה להניח את עצמנו על הגבול בין המציאות לבין התוך של המסך. הגבול הזה, הדק, המאכלס בתוכו את המימד הבין לבין הזה, לטשטש ולנסות שם להתקיים, שם להתבונן, בשטיחות, בעומק. לנסות ולאחות את שני הצדדים. 

 

השטחה והעמקה של הנראה. השטחה והעמקה של הנראה.

 

הנעה אל מעבר למבט, הנעה לעבר המימד הזה המכיל את האינסוף, את הלינקים השבורים בתוך עצמם, את אלפי ההתקפלויות, לא להיעלם בבחוץ ולא להיבלע לבפנים, להשטיח להשטיח להשטיח, לחבר כדי ליצור את האינסוף החדש.

צריך להבין את הקווים מחדש, את המשטח מחדש, את הנקודות מחדש.

"הפיקסלים וההיפר היפר דימוי בעלייה מתמדת". הצופה מוזמן  להתערב, לקחת חלק, להתבונן במה שנראה מולו, או לא, אך אני לא מניחה את עצמי \את קיומי שם מולו, בשבילו, לתגובתו. נמאס מזה כבר. מצצנו את המצב הזה מכל כיוון בכל רגע נתון, בכל שנייה של התחברות.

הרצון הוא להניע את המחשבה, להניע את המושגים, לסחרר את הנתפס במחשבה ובגוף.

 

צמצום

 

הגוף נאבד והמחשבה מסורסת. הגוף נאבד והמחשבה מסורסת. אומנות לא לשם עשיית אומנות. תיאטרון לא כמרחב מוגבל. יש לגוף ולמחשבה הרבה יותר להציע, אופציות אחרות לגשת לגוף הזה, אופציות אחרות לחשוב את המרחב הזה שאנחנו מתנהלים בו. לא להמשיך ולשרת דימויים. לא להמשיך ולקיים את המוכר, האין גישה לגוף הזה - לדימוי המת שמולנו. זה הזמן לעורר אותו. לשאול על חיים-אומנות-מופע, מה הגבול? מה הקשר? איך זה יכול לנזול, לשנות, לעצב צורות חדשות?

 

אנחנו מעל לדברים, לא מתחתיהם. אף אחד לא יקדם אותנו ואף אחד לא יחליט בשבילנו. אנחנו המוטציה שצריכה לאפשר לעצמה להיות מוטציה. כל אחד הוא מוטציה. אין היגיון קולקטיבי. לפרוץ את הגבול הנראה. מודל של המחשבה שהוא רחב הרבה יותר – לא לתת למבט-לנראות-לצורה- לצמצם את מודל המחשבה. הכוריאוגרפיה ככלי להציף דברים חדשים, לייצר גוף חדש, גישה אחרת לגוף הזה, לעצב מחשבה מחדש, ליצור מחשבה. ליצור מודל של מחשבה משתנה.  לא ניכור, לא קור, לא דימוי מת, אלא משהו אחר, חי, חדש, לא מוכר. מחשבה בסחרור תמידי. ניסיון למחשבה בסחרור תמידי. לא הצגת הידוע, הילול הפרפורמר, לא בראבו לכוריאוגרף. משהו אחר.  מפגש אחר בין אנשים, דרך אחרת להתייחס לכל המציאות הזאת שאנחנו חלק ממנה. אנשים. שאלות על פסטיבל, על אגו, והצורך בכל אלו, שאלות על אומנות, על דימויים, והצורך בכל אלו.

 

גוף נתלש מהמרחב בו הוא מתקיים. גוף וירטואלי בהתהוות. גוף יבש. גוף עייף. גוף רקוב. תנועה בגוף, תנועה במחשבה, תנועה בחלל. הכל עומד דום. קבוע. תנועה מהי? היגון פנימי מהו?

מפגש בין אנשים שההיגיון הפנימי ממשיך לפעול בו – כיצד?

התנועה תבוא מכיוון אחר. לא להקטין, לא לצמצם, לאפשר לחשוב את עצמנו כל הזמן, במפגש עם האחר, על הבמה, כקהל. לחדש את החיבור לגוף, ולפתח את ההתבוננות החיצונית ולבדוק כמה רחוק אפשר לשים את המבט החיצוני שיאפשר תפישה רחבה של הנעשה.

הגוף נאבד והמחשבה מסורסת, זה הזמן לפעול. בצורה אחרת, עם שינוי צורה תמידי. לבטל הפרדות. לטשטש את המוחלט.     

 

עכשיו זמן לפעולות.

 להפעיל את המניפסט הזה -

ביומיום,

במסך,

באומנות.